בקשה לפשיטת רגל יכולה להיות מוגשת הן על ידי נושה של החייב והן על ידי החייב עצמו העילה לבקשה היא מעשה פשיטת רגל שביצע החייב. סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם 1980, מפרט מהם מעשי פשיטת הרגל, שבגינם ניתן לנקוט בהליכי פשיטת רגל. הרשימה המופיעה בסעיף כוללת: העברת מרמה של נכסים, התחמקות מנושים, עיקול נכס מנכסי החייב ומכירתו במסגרת ההוצאה לפועל, הודעת החייב על הפסקת תשלום החוב, בקשת החייב להכריזו כפושט רגל ואי הענות להתראת פשיטת רגל. בבקשת נושה לפשיטת רגל יש לעמוד בתנאים האמורים בסעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל, וביניהם הדרישה שגובה החוב של החייב כלפי הנושה מגיש הבקשה לא יפחת מסך של 50,000 ש"ח (נכון לשנת 1996), שהחוב יהיה סכום קצוב בכסף, שמעשה פשיטת הרגל שעליו מסתמכת הבקשה אירע תוך שלושה חודשים לפני הגשתה של הבקשה, ושקיימת זיקת מגורים או זיקה עסקית בין החייב למדינת ישראל. בבקשת חייב לפשיטת רגל יש לעמוד בתנאים האמורים בסעיף 17 לפקודה, וביניהם הדרישה כי חובותיו של מגיש הבקשה לא יהיו פחותים מסך של 10,000 ש"ח (נכון לשנת 1996), כי החייב יצרף לבקשתו דין וחשבון מאומת בתצהיר בדבר נכסיו והכנסותיו, נכסיהם והכנסותיהם של בן או בת זוגו וילדיו הגרים עמו, וכן כי יצרף לבקשתו כתב ויתור על סודיות לטובת הכונס הרשמי.
יש להגיש עותק מבקשת פשיטת הרגל לכונס הרשמי שבאזור מגוריו של החייב יחד עם אישור על תשלום פיקדון, ולאחר בחינת הבקשה ודרישת פרטים נוספים במידת הצורך, מגבש הכונס הרשמי את עמדתו בבקשה וזו מוגשת לבית משפט של פשיטות רגל.