קיפוח המיעוט

קיפוח מיעוט או עושק המיעוט הוא מצב שבו בעלי מניות הרוב בחברה מחלקים את משאבי החברה בצורה לא הוגנת. הסעד המרכזי לתיקון המצב הוא תביעה להסרת הקיפוח. מסתבר כי תביעה כזו היא קשה ובית המשפט לא ימהר להעניק בה סעד.

אחת העילות שזוכות לתשומת לב מרובה כאשר בעלי מניות בחברה מסתכסכים ביניהם היא זו של קיפוח המיעוט, או עושק המיעוט.

קיפוח מיעוט משמעו שבעלי המניות שמחזיקים ברוב המניות בחברה נוקטים בצעדים שמשמעם פגיעה בזכויות של בעלי מניות המיעוט בחברה.

דוגמא לצעדים כאלה: משיכת משכורות גבוהות שלא בהסכמת בעלי המניות האחרים, פגיעה בחלוקה הוגנת של משאבים באופן אחר, וכדומה.

העילה של "קיפוח" המיעוט יכולה להוביל לסעדים שונים, שהרדיקליים ביניהם קשורים לכפיית היפרדות על הצדדים. הוראות פחות רדיקליות שבית המשפט יכול לתת נוגעות לדרך בה יתנהלו ענייניה של החברה בעתיד.

בעניין אדלר נגד לבנת (עא 8712/13, נבו 1.9.15), קבע בית המשפט העליון כי הסעד להסרת הקיפוח מהווה "הוראת מסגרת" שנועדה "לאפשר גמישות והתאמת הדין לתנאים המשתנים ולנסיבותיהם של המקרים הקונקרטיים, העומדים לדיון לפני בית המשפט".

מטרת ההוראה בעניין הסרת הקיפוח היא להקנות לבית המשפט כלים להתמודד עם מצבים שבהם קיים חשש לחלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות, ובפרט בין בעלי השליטה לבין בעלי מניות המיעוט.

ההוראה נועדה להעניק סעד למקופח ולא להעניש את המקפח, ומסיבה זו קביעת קיומו של קיפוח תלויה בשאלה האם התוצאה הינה תוצאה מקפחת ולא בשאלת מניעיו של המקפח.

סעד למניעת קיפוח הוא סעד שקשה לקבלו. בעניין אדלר נ' לבנת קבע בית המשפט העליון כי לא כל אימת שקיים קיפוח, חייב בית המשפט להעניק סעד להסרת הקיפוח.

בית המשפט קבע כי לא בכדי בחר המחוקק, בהתייחסו להענקת הסעד המבוקש, להשתמש במילים "רשאי בית המשפט" בלשון סעיף 191 לחוק החברות והוא אף בחר להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין זה.

בית המשפט קבע גם כי סעד להסרת הקיפוח הינו סעד מן היושר, וככל סעד מן היושר, הוא לא יוענק למי שנהג שלא בתום לב או הגיש את בקשתו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים.

עוד קבע בית המשפט כי אפשר להעלות על הדעת שורה של תרחישים נוספים שבהם ישקול בית המשפט שלא להעניק סעד על אף שהשתכנע כי אכן היה קיפוח בפועל: לדוגמא, כשאין בנמצא סעד מתאים שבכוחו הן להסיר את הקיפוח והן למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות בעלי מניות אחרים או כאשר הקיפוח הינו שולי וזניח.

מכל האמור לעיל עולה מסקנה כי שימוש בסעד של הסרת קיפוח מהווה אסטרטגיה קשה לביצוע. מאחר שמדובר בסעד שלא פשוט לקבל אותו, הרי שאם אפשר להסתפק בסעד שהוא פחות בחומרתו, ייתכן שלפעמים זה יהיה עדיף.

כיצד יש לפרק חברה

פירוק הוא כינוי להליך משפטי שמביא לסיום חייה של החברה, לחלוקת נכסיה ולפירוק הקשר החוזי בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם. בדרך כלל נובע הפירוק מחדלות פירעון של החברה

פירוק הוא כינוי להליך משפטי שמביא לסיום חייה של החברה, לחלוקת נכסיה ולפירוק הקשר החוזי בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם.
בדרך כלל נובע הפירוק מחדלות פירעון של החברה, אם כי הוא עלול לנבוע גם מגורמים אחרים, ובהם חילוקי דעות יסודיים בין חבריה, או רצונם של החברים לממש את השקעתם בחברה.
בשנים האחרונות אנו נתקלים יותר ויותר בפירוקים שהגורם להם הוא הרצון להמנע מתשלום אגרה שנתית לרשם החברות בחברה לא פעילה. במקרים אלה בדרך כלל מפורקת החברה בפירוק מרצון.

הדין הישראלי מכיר בשלושה סוגים של פירוק: פירוק מרצון, פירוק על ידי בית המשפט ופירוק בפיקוח בית המשפט.

הסמכות להורות על פירוק חברה נתונה לבית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מתנהלים עסקי החברה או שבו מצוי משרדה הראשי. סעיף 257 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג – 1983 קובע מהן העילות שבגינן ניתן לפרק חברה, בין העילות הללו ניתן למנות: החלטה מיוחדת של חברה בדבר פירוקה, אי תחילת עסקים או הפסקה בניהולם וחדלות פירעון. ישנו גם סעיף "סל" שמאפשר לבית המשפט לפרק חברה מטעמים של צדק ויושר.

בקשה לפירוק חברה בידי בית המשפט יכולה להיות מוגשת על ידי מספר גורמים: החברה עצמה, נושה של החברה, בעל מניות בחברה, ובנסיבות מיוחדות גם היועץ המשפטי לממשלה. בטרם מוגשת הבקשה לבית המשפט יש להגיש עותק ממנה לכונס הנכסים הרשמי ולשלם פיקדון. אם מגיש הבקשה איננו החברה עצמה – עליו להמציא עותק מהבקשה במשרדה הרשום.

תקנות החברות (פירוק), תשמ"ז – 1987 מחייבות פרסום בדבר הגשת הבקשה לפירוק החברה ומועד הדיון בה ארבעה עשר ימים לפחות לפני המועד לדיון בבקשת הפירוק. הפרסום צריך להיעשות ברשומות ובעיתון יומי, הנדפס בשפה העברית. המטרה הראשונית של הפרסום היא להביא לידיעת כל הנוגעים בדבר על דבר קיומו של דיון בבקשה לפירוק החברה. המבקש להשתתף בדיון בבקשה לפירוק החברה חייב להודיע למבקש שבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון, על כוונתו להשתתף בו. מי שברצונו להתנגד לבקשת הפירוק, חייב להגיש לבית המשפט כתב התנגדות מאומת בתצהיר ולפרט בו את נימוקי ההתנגדות. את כתב ההתנגדות יש להגיש שבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון בבקשה, והעתק ממנו צריך להימסר למבקש. 

בעקבות הגשת הבקשה לפירוק עומד הענין לדיון בבית המשפט. יש ובתי המשפט מפצלים את הדיון בבקשה באופן שחלקו האחד נסוב על השאלה האם להורות על פרסום הגשת הבקשה ואילו השני נסוב על הדיון המהותי בבקשה גופה, שמתנהל לאחר הפרסום. קודם לדיון בבקשה על המבקש להמציא לבית המשפט תעודה מאת הרשם או מאת פקיד בית המשפט, שהרשם הסמיך לכך, המאשרת כי המבקש מילא אחר כל הוראות התקנות הנוגעות להגשת בקשת הפירוק.

לאחר הדיון בבקשת הפירוק יכול בית המשפט לדחות את הבקשה או להורות על פירוקה של החברה. כמו כן יכול בית המשפט למנות מפרק זמני. ניתן למנות מפרק זמני עוד קודם לדיון בבקשת הפירוק, כאשר קיימות נסיבות המצדיקות זאת, כגון: עקב חשש להברחת נכסים.

 עם מתן צו הפירוק מתמנה הכונס הרשמי כמפרק זמני של החברה עד למינוי מפרק קבוע בידי בית המשפט. לשם החלטה בדבר זהות המפרק מכנס הכונס הרשמי אסיפות של נושים ושל משתתפים, כדי שאלה יציעו מפרק לחברה ויכולים הם להציע גם חברים לועדת ביקורת שתלווה את המפרק בפעילותו. כמו כן, עם מתן צו הפירוק מוטלת חובה על נושאי המשרה בחברה להגיש לכונס הרשמי דו"ח על מצב עסקי החברה שבו יפורטו נכסיה, חובותיה וחבויותיה, שמות נושיה, מענם ומשלח ידם, וכל מידע אחר שדורש הכונס הרשמי.

המפרק מופקד על ניהולו של הפירוק לשם הגשמת המטרה של מימוש נכסי החברה ושל חלוקת פרותיהם בין הנושים, ואם נותרת יתרה – בין בעלי המניות בחברה. המפרק מרכז את כל התביעות בנות ההוכחה בפירוק, ועליו לדון ולהכריע בדבר קבלתן. ריכוז התביעות בידי המפרק נועד לשרת את עקרון השוויון בין נושיםהמפרק מוסמך לנהל את עסקי החברה במידה הדרושה לפירוקה המועיל, בכפוף לאישור בית המשפט או ועדת הביקורת. פקודת החברות מקנה למפרק סמכות ליזום הן חקירה פומבית והן חקירה פרטית של מי שהיו נושאי משרה בחברה או שהשתתפו בייזומה או ביסודה, זאת במטרה לקבל מידע בכל הנוגע לאופן ניהול עסקי החברה ולהתחקות אחרי האירועים והסיבות שהביאו לקריסתה. מידע זה עשוי לאפשר לו להגיש תביעות נגד נושאי משרה או יזמים של החברה.

לאחר מינוי המפרק הקבוע מתמצה תפקידו של כונס הנכסים הרשמי בפיקוח על המפרק. הכונס הרשמי משמש כעזר לבית המשפט בפיקוח על המפרקים, ומטעם זה קובעות תקנות הפירוק כי בית המשפט "לא יקיים דיון בהליך לפי הפקודה אלא אם נוכח שהומצאה הזמנה לכונס הרשמי." בהעדרו של מפרק ממלא הכונס הרשמי את תפקיד המפרק.

סיום הליכי הפירוק הכפוי הוא בצו של בית המשפט, המורה שהחברה תחוסל מיום מתן צו. צו זה יינתן לאחר שבית המשפט נוכח כי עסקי החברה פורקו כליל.

המידע לקוח מאתר כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל.